ההודעה המסתורית
עבר יום ועוד יום ואני לא מוצא תשובה לשאלה שמטרידה אותי – איך הוא ידע?! ניסיתי להתעלם מהעניין, אולי אמרתי לה פעם ושכחתי או משהו כזה, עד שקיבלתי את ההודעה הזו מהשיח’ אבראהים, כן, זה שהלכתי אליו קודם בזמן הבעיה שהייתה לי. אחרי הבעיה הזו התקרבתי אליו והתחלתי להתייעץ איתו בהרבה דברים, ולא יכולתי לשכוח לו את הטובה הזו, אפילו הזמנתי אותו לחתונה שלי. אבל הופתעתי מההודעה הזו – למה הוא מתכוון?!
הוא שלח הודעה נוספת: כשתהיה לבד, תתקשר אליי בדחיפות. הבנתי את ההודעה מזווית אחרת – כשלינה לא תהיה נוכחת, תתקשר אליי. היינו במה שנקרא ירח דבש, אז לינה כמעט ולא יצאה מהבית, וגם אני. אפילו הקרובים שלה שהיו בחתונה – אף אחד מהם לא ביקר ולא ראיתי אותם שוב! לא חשוב. חיכיתי שיום אחד לינה תירדם והתקשרתי לשיח’.
ברגע שענה אמרתי לו: סליחה שיח’, אני מתקשר בשעה מאוחרת.
קולו נשמע כאילו הוא ישן ואז אמר: לא משנה, מוחמד בני, העיקר שאתה בסדר?!
אמרתי לו שכן ושאלתי אותו לגבי ההודעה. הוא שתק לרגע ואז נאנח ואמר: אני לא יודע מאיפה להתחיל, בני, אבל… ראיתי מקרים רבים של דיבוק, ישבתי במפגשים עם אנשים שהיו עליהם… אלוהים ישמור, נכנסתי לבתים רדופים, והכול נפתר ברצון האל.
הוא שתק שוב, ואני לא מבין מה הקשר של כל זה ללינה!
– ביום החתונה, בני, הרגשתי תחושה שאני לא מרגיש אלא בבתים רדופים, שיש בהם ריח רע. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה סתם תחושה, אבל… מה שראיתי אצל אשתך ובני משפחתה באותו יום היה מוזר מאוד.
סצנות מהחתונה
לא הבנתי למה הוא מתכוון ושאלתי אותו: למה אתה מתכוון?!
– שמת לב מה קרה כשהקוראן הושמע לפני כתיבת הכתובה?
ליבי נכאב כשאמר זאת, מהסיבה שלא שמתי לב אז לאורחים, אבל אני זוכר את לינה באותו רגע – היא נראתה עצבנית, נאנחה שוב ושוב. אפילו שאלתי אותה: מה יש לך? משהו מציק לך? היא אמרה: לא, סתם חם לי קצת. זה לא עורר את תשומת ליבי אז – אבל למה בכלל?!
השיח’ המשיך: כששמו את השירים, אני לא אשקר, רציתי לצאת החוצה עד שייגמרו, אבל נשארתי, כי ראיתי דרך ריקוד ותנועות מוזרה, שלא ראיתי אצל בני אדם מעולם!
כן, אני זוכר שאליה, אחותי, באותו רגע לחשה לי בצחוק: מאיזה מחוז במצרים רוקדים ככה?!
לקחתי את זה בצחוק וצחקתי איתה, והיא עזבה אותי ואמרה: ביישתם אותנו מול הבריות, שאלוהים יסלח לכם. לא שמתי לב לזה יותר מדי, אבל דברי השיח’ התחילו להדאיג אותי והמחשבות התרוצצו בראשי.
– כל זה היה חיצוני בלבד, אבל מה שאני הרגשתי בני, אין לו הוכחה ואיני יכול לתארו. ממה ששמתי לב מתנועות אשתך וממבטיה – תסלח לי שהתמקדתי בזה – אבל כמו שאמרתי לך מההתחלה, היה משהו לא נכון. אשתך יש בה משהו מפחיד, שמכביד על הלב, ולא מרגיע כלל. יש לי חשדות שאני לא יכול לאשר, אבל אתה חייב להראות אותה לשיח’ או מישהו שמבין, בהקדם.
“עם מי אתה מדבר?!”
הקול הגיע מימיני והקפיץ אותי, הטלפון כמעט נפל בידי. זו הייתה לינה. התאפקתי, סימנתי לה ביד ואז אמרתי: זהו, אליה, נדבר מחר, לכי לישון עכשיו, מחר הכול יסתדר בעזרת האל.
ניתקתי לפני שהשיח’ הספיק לומר מילה, והיא אמרה לי: מה יש לך… נבהלת ככה?!
צחקתי צחוק מאולץ ועניתי: ברור שאיבהל, מישהו פתאום קופץ מולי ככה?!
היא חייכה חיוך קריר ואז אמרה: מה רצתה אליה עכשיו?!
גמגמתי וניסיתי להמציא סיפור שלא קרה: כלום… בעיה בינה לבין אמא, התקשרה להתלונן, אמרתי נפתור מחר.
היא נראתה לא משוכנעת, עמדה רגע קפואה ואז נכנסה שוב לישון. אבל אני… לא הצלחתי. כל הלילה חשבתי על דברי השיח’ ולא הצלחתי להאמין, אבל המילים שלו לא יצאו לי מהראש.
כעבור יומיים בערך הגיע אליי סרטון מהחתונה. חיכיתי שוב שלינה תירדם והפעלתי אותו, הנמכתי קול והתחלתי לצפות. כשהגענו לרגע כתיבת הכתובה והקוראן הושמע – ראיתי משהו שלא שמתי לב אליו אז, משהו שגרם לי לצמרמורת. קרובי לינה באותו רגע התחילו להתנהג מוזר: ילד קטן שם את ידו על אוזניו, לא רוצה לשמוע; גבר טלטל את רגלו בעצבנות; אישה לא יכלה לסבול ויצאה מהאולם!
מה זה?! איך לא שמתי לב לזה בזמן החתונה?!
הגילוי המפחיד
המשכתי להריץ קדימה עד שהגענו לרגע הריקודים. באמת, הם התנועעו בצורה מוזרה מאוד. אבל… היה משהו אחר. משהו גרם לי להתקרב עם התמונה לחלק מסוים – לרגל של האישה הזו. הרגל שלה נראתה מוזרה, או שאני מדמיין? כמות השיער שהייתה נראית – לא טבעית בכלל, יותר כמו פרווה של חיות.
התקרבתי עוד ועוד עד ששמעתי צעדים. גופי קפא. חזרתי מהר בסרטון אבל לא הספקתי לסגור אותו. לינה יצאה והביטה במסך בסקרנות. חייכתי ואמרתי: טוב שהתעוררת, צפיתי בסרטון החתונה, בואי תראי איתי.
היא חייכה וישבה לידי, צפתה שמחה וצוחקת, הניחה את ראשה על חזי, ואני… פחדתי, נבהלתי, ליבי דפק בחוזקה. היא הרימה את ראשה ושאלה: למה הלב שלך דופק כל כך חזק?!
נענעתי ראשי באדישות: לא יודע, זה קורה לי לפעמים, אולי מאמץ על הלב.
היא הניחה שוב את ראשה ויעצה לי להיבדק, אמרתי לה שאעשה זאת, וחזרה לצפות עד שנרדמה.
אני לא יודע – האם זו לינה שמתנהגת מוזר, או שאני הוא זה שמאז דברי השיח’ שם לב יותר מדי. אבל האם זה נורמלי שאפקח את עיניי באמצע הלילה ואמצא אותה עומדת מול המראה, בקיפאון מוזר?! האם זה נורמלי גם שאמצא אותה לעיתים באותה תנוחה ושומע ממנה לחשושים?!
ולא רק זה. אני יכול להישבע שלפעמים אני מתעורר ורואה אותה עומדת מול מיטתי, מביטה בי במבט מפחיד, עיניה בוהות, עומדת קפואה במקום וצופה בי!
נבהלתי מזה כמה פעמים, והיא תמיד מתרצת: הלכתי לשתות, נכנסתי לשירותים – תירוצים שאף אחד לא יאמין. האמת היא שאני התחלתי לפחד ממנה. חיי איתה הפכו קשים, ואני לא יכול לשאת את זה.
חוץ מזה, לינה ישנה המון, כאילו שהיא מתאמצת ומתעייפת תמיד, למרות שהיא בכלל לא יוצאת מהבית. היא מבלה הרבה זמן בשירותים – בצורה מוגזמת. והדבר המוזר ביותר – אני מרגיש שעורה של פניה וגופה לעיתים נעשה שונה, כאילו יבש או עבה. חשבתי שאולי יש לה בעיה בעור, אבל תוך יום-יומיים זה חוזר רגיל.
ותווי פניה לפעמים… לא יודע איך לומר את זה – משתנים. לא רוצה לומר שהיא נעשית מכוערת, כי זה לא הגיוני, אבל פניה פעמים רבות נראים מוזרים. נכון, כשאדם מרזה פניו משתנים מעט, אבל זה לא ככה.
לא יכולתי לשאת עוד את הדברים הלא מובנים האלה ושלחתי הודעה לשיח’ אבראהים. הוא לא ראה אותה כששלחתי, אבל מצאתי אותו מתקשר אליי באחת בלילה! מוזר. למזלי הייתי ער, והיא כרגיל ישנה. עניתי, קולו היה מתוח מאוד, אמר:
התכוונתי לדחות את הנושא למחר בבוקר, אבל כשקראתי את הודעתך לא יכולתי. חשדותיי התבררו כנכונות ולא יכולתי לשתוק עוד. שלחתי לך הודעה, כנראה לא ראית.
בלעתי רוק ואמרתי: מה יש, שיח’? הפחדת אותי! פתחתי את הרמקול והנמכתי קול כדי לפתוח את הווטסאפ ולראות את ההודעה ששלח. הוא לקח נשימה עמוקה ואז אמר את אותו הדבר שהיה כתוב בהודעה:
לינה אשתך, בני… היא מן השדים.
מה?! מה הוא אומר?! זה בטח שיגעון. חשבתי שהוא יגיד שהיא אחוזת דיבוק, שיש עליה משהו, אבל שדה?! איך?!
באותו רגע נזכרתי בסצנות מהחתונה, בישות המוזרה, בשדה האוהבת, תמונות רצו במהירות מול עיניי – תמונות שהיו ברורות אבל מוחי סירב לקבל. יכול להיות?!
– השינה המרובה שלה אינה אלא תשישות כתוצאה מהתגלמותה המתמדת בישות שונה ממנה. אתה חייב לעזוב את הבית מיד מוחמד ולראות…
לא שמעתי את שאר דבריו, לא התמקדתי, כי ראיתי אותה עומדת בפתח החדר, כמו פסל, מביטה בי, במבט של מי שהבין שהאדם מולו גילה הכול. גופי קפא, לא הצלחתי אפילו ללחוץ על הטלפון ולסגור אותו. רק לחשתי מילה אחת, וקיוויתי שלא שמעה:
תציל אותי, שיח’…