סיפור אימה שקרה במציאות: נישואי בני אדם לג’ינים המסר של לינה – חוויה בין מציאות לפחד

הייתי מרוצה מההודעה ולא רציתי לפרסם את התמונה, כי היא מכוערת יותר ממה שאתם יכולים לדמיין.

ההודעה הגיעה אליי מלינה, בחורה שפגשתי ברשתות החברתיות לפני זמן מה. זה היה צירוף מקרים: שיתפתי פוסט והוא הופיע בהצעות, והתחלנו לדון בדברים. נסחפנו והרגשתי שאנחנו באותו ראש, אז אמרתי “למה לא?” אולי היא האדם שחיפשתי כל חיי! למרות שאני יודעת שזה בכלל לא נכון, נכנעתי לזרימה.

העדפנו לדבר יום אחר יום. הייתי סקרן לדעת איך היא נראית, אבל היא לא פרסמה תמונות, וכמובן שלא שאלתי. היא תמיד הייתה אומרת “הלוואי ויכולנו להיפגש ולהצטלם יחד”. וכשאני הייתי אומרת “בסדר”, היא הייתה מתרצת “לא עכשיו”, עד שהופיע טרנד הצילום. מצאתי אותה שולחת לי תמונה ואומרת שהיא צילמה אותנו יחד.

הייתי כל כך מאושרת – סוף סוף ידעתי איך היא נראית! אבל הלב שלי צנח כשראיתי את התמונה לראשונה, לא בגלל שהיא לא הייתה יפה או בגלל שהיא לא תאמה את הציפיות שלי, אלא בגלל שהיא בכלל לא נראתה כמו של אדם.

הייתה לה עין אחת, ומקומה של השנייה היה שם אבל ריק מכלום. לא היו לה נחיריים – רק חריץ מתחת לעיניים. שערה היה כמו דלעת עם קצת שיער בהיר. מבנה גופה היה מוזר, כמו חיה שמנסה לשבת כמו בן אדם. לא יכולתי לתאר את הפרטים כראוי. ברגע שהתמקדתי בתמונה, גופי קפא, והרגשתי מתוחה ביותר עד כדי כך שלחצתי בטעות על כפתור הנעילה בטלפון שלי כדי לראות את הסצנה בהשתקפות המסך. הרגשתי כאילו מישהו נשען על כתפי.

רגע העמימות של התמונה המאיימת… ורגע העימות הראשון עם האימה

צרחתי לפני שהסתכלתי לידי, אבל לא מצאתי כלום. חיפשתי מקלט באללה מפני השטן המקולל לפני ששמעתי את הודעת הוואטסאפ. פתחתי את הנייד שלי ומצאתי אותה כותבת: מה את חושבת? לא ידעתי איך להגיב. מה אני אמורה להגיד?! אמרתי לעצמי: היא בטח צוחקת. היא לקחה תמונה של יצור מאתר כלשהו ושמה אותו לידי. הקלטתי את קולי עם הפחדים שלי ואמרתי לה: מה אני חושבת עליו?! מה זה היצור המוזר הזה שהיא שמה לידי? תפסיקי עם הבדיחה קורעת הלב הזאת. צחקתי.

שמעתי אותה מקליטה ואז כתבתי: “כן, זה נכון. אין בטח אף אחד שנראה ככה”, והיא שמה אימוג’י צוחק. העניין חלף והלב שלו צחק, אז אמרתי שאני אנצל את ההזדמנות: “למה שלא תשלח לי תמונה אמיתית שלך?” מצאתי אותה מתחמקת: “מאוחר יותר, מאוחר יותר”. מאז, הדיבור של לינה דעך והתחלתי להרגיש שהיא לא עצמה; כאילו היא עצובה.

הדבר המוזר הוא לא רק זה: המשכתי לחלום על היצור הזה הרבה, לפעמים אני מוצא אותו ברגע שאני מתעורר, כאילו הוא צופה בי בזמן שאני ישן ונעלם כשאני מתעורר. לפעמים אני רואה אותו במראה עומד מאחורי, ואני מרגיש שאני מתחיל לאבד את שפיותי. הבעיה הפכה למציאות יומיומית: אני מרגיש כאילו יש מישהו בחדר שצופה בי, יש חום במקום, והאורות ממשיכים לכבות שוב ושוב כאילו זה סימן להופעתו. לא רציתי לספר ללינה מה קורה, בתקווה שזו אשליה, אבל הבעיה התפתחה: אני שומע לחישות באוזן עם מילים לא מובנות, לפעמים אני מגלה שהמיטה מסודרת כאילו מישהו ישן לידי וקם.

הפיה המאוהבת: בין אשליה למציאות

פעם אחת, בזמן שישנתי, סובבתי את ראשי וראיתי אותה – אותו יצור שבתמונה. באותו רגע שאלתי אותה: “לנה , מאיפה השגת את התמונה של היצור הזה?!” היא ענתה: “כמו שאמרת, אתר תמונות. אבל איזה צירוף מקרים שזה אותו יצור שרודף אותי יומם ולילה?!”

הלכתי לשייח’ כי נאלצתי לעשות את הסיטואציה, והוא פשוט אמר לי: “יש לך ג’יני מאוהב בך, ג’יני מאוהב בך!” הוא עשה כמה דברים בשבילי: התפללתי באופן קבוע, שתיתי מים שנקראו עליהם, ודברים אחרים. התסמינים באמת התחילו לדעוך, ולפעמים הייתי שומע צרחות כשעשיתי את הדברים האלה, כאילו מישהו סובל. באותו הזמן, המראה של לינה התחיל לרדת. היא הייתה עונה לי אחרי זמן מה, “עסוקה”, הייתי עייפה, והספקות גברו.

הפגישה של לינה… וסוף שלא גילה את כל הסודות

החלטתי לומר לה: “לנה, אני חייבת לפגוש אותך!” היא המשיכה להמציא תירוצים, אבל בסוף הסכמתי. קבענו את היום והמקום, וליבי הלם בחוזקה כשהיא הופיעה מולי. שאלתי: “את לינה?” היא הנהנה. היא הייתה יפה בצורה שקשה לתאר, למרות העיגולים הכהים מתחת לעיניה ומראה עייף. ישבנו ודיברנו. שאלתי אותה למה היא מסרבת שוב ושוב להיפגש. היא העדיפה לשתוק, ואז אמרה:

משתי סיבות. הסיבה הראשונה: כששלחתי לך את התמונה שלנו והתחלת לצחוק עליה ולשאול, “מה זה היצור המוזר הזה?” הרגשתי שלא אהבת את המראה שלי, אז פחדתי לפגוש אותך ולהתבייש.
התמונות היו באמת שלה – אבל מה ראיתי?! האם ייתכן שהיא עשתה את זה?! הג’יני הדמיוני הוא זה שהטעה אותי ושינה את פנינו ?

היא התחילה לבכות ואמרה: “מאז שהתחלתי לדבר איתך, דברים מוזרים קורים לי. אני מרגישה כאילו מישהו צופה בי. הישות נראית מוזרה. ראיתי אותה במראה כמה פעמים, ובכל פעם שאני מתקרבת אליך, אני מרגישה אותה מתקרבת. היא לוחשת לי איום: אם לא תתרחקי ממנה, אני אפגע בך. פחדתי מאוד, בגלל זה פחדתי לדבר איתך.”

זכרתי את דברי השייח’: “הם אינטליגנטים מאוד ויכולים לרמות אותך במאה דרכים שאלוהים דאג להגן עליך ועלינו מפניהן.” עם הזמן, הופעות הישות פחתו – תודה לאל – ואמרתי, “מספיק.” התרחקתי, התקרבתי ללינה והצעתי לה נישואין. תקופת האירוסין לא נמשכה זמן רב. התחתנו, והייתי בשיא אושרי. פשוט פחדתי שהדבר יחזור, אבל זה לא קרה.

לילה אחד, בזמן שישנו, לינה כיבתה את המנורה. הדלקתי אותה כי בדרך כלל אני ישנה רק עם אור דולק. היא שאלה אותי בהפתעה: “האם עדיין יש לך את ההרגל הזה?” חייכתי, אבל אווירת הפחד חזרה: “מעולם לא אמרתי ללינה שאני לא יכולה לישון בלי אור דולק.” מי ידע?! נזכרתי בדבריו של השייח’: “תיזהר ממנה, בני… הם יכולים לרמות אותך.” היא ישנה לידי, והרגשתי קור ורעד, ובשאלה שלא הצלחתי למצוא לה תשובה: “איך היא ידעה?”

חכו בקרוב לחלק השני

לקריאת החלק השני מכאן