Bani Maruf הדרוזים היא כת דתית ערבית הידועה בלכידותה הפנימית היא חיה בסוריה באזורי דמשק והר חאוראן, ובלבנון ופלסטין היא נוסדה על ידי מוחמד בן איסמעיל אל-דרזי כמו אנושטקין – במאה ה-11 לספירה יש לו דגל משלו ומספר חבריו מוערך, כולל אלה שהיגרו לאירופה, אמריקה או מערב אפריקה, עם כמיליון וחצי איש.
ייסוד והקמה
מקורותיה ההיסטוריים של העדה הדרוזית חוזרים לעידן של הח’ליף השישי של המדינה הפאטמית, אלחכים בי עמר אללה – ששלטונו השתרע משנת 996 לספירה עד 1021 לספירה – בידי מוחמד בן איסמעיל אלדרזי (הכוונה) לבני דרוזים, כלומר מתלבשים), שהיגרו ללבנט, והכת התפרסמה בשמו.
אך אזכורים אחרים קובעים כי מייסדה בפועל של הכת הוא חמזה בן עלי בן מוחמד אל-זוזני, שנחשב לאחד ממייסדי הכת המונותיאיסטית הדרוזית, ולמחבר הראשי של טקסטים דרוזיים.
הדרוזים החלו להטיף את משנתם בתקופה שבין השנים 1017-1020 לספירה, והיא נמשכה עד שנת 1043 לספירה, שלאחריה נסגרה דלתה, והיא הוגבלה לראשוני חסידי הדוקטרינה, ילדיהם ואלו נולד מהם, ונעשה איסור על כל אדם להצטרף לזרם הדרוזי אם לא נולד דרוזי במקור.
בין הדמויות ההיסטוריות המוכרות של הכת – מלבד המייסדים – ניתן למנות את אל-חוסיין בן היידרה אל-פרג’אני, המכונה אל-אג’דה, ובהאאה אל-דין אל-סמוקי, המכונה אל-דהאיף.
במישור המדיני, הסולטן פאשה אל-אטרש, מנהיג המהפכה נגד הצרפתים בסוריה בשנות ה-20, הנסיך שכיב ארסלן, המנהיג הפוליטי הלבנוני כמאל ג’ומבלאט, מייסד המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית, בנו וליד ג’ומבלט וטלאל ארסלאן, ראש המפלגה הדמוקרטית הלבנונית, היו מפורסמים בכת.
תורת העדה הדרוזית
תורת הכת ומשנתה מוקפים בהרבה מסתורין, כי מייסדיה בחרו שלא לחשוף אותה ולהגביל את ידיעתה למעגל מצומצם, ולא ללמד אותה אלא למי שהגיעו לגיל ארבעים מבין החברים של הכת יש אומרים שהדרוזים הפיצו את הרעיון הזה כדי להרתיע אנשים מלשאול אותם על דתם, וזה רעיון מבוסס על האמונה בסודיות.
הדרוזים מזהים את עצמם כאלמוהדים, או “בני מערוף”, שזה שמו של שבט ערבי שהמיר את דתו לדרוזים בימיו הראשונים.
הם מאמינים בברית או בברית של שליט התקופה, שהיא שבועה שבאמצעותה אדם הופך לדרוזי, והם רואים בה ברית נצחית הדרוזים ידועים בבידודם בעצמם ובחברתי, תרבותי ופוליטי לכידות, והגברים שלהם מפורסמים בשל שפמים גדולים בעלי קונוטציה דתית.
הכת הדרוזית דבקה בתורת המונותאיזם, וכל אמונותיה לקוחות מהכת האיסמעילית האמונה הדרוזית הושפעה מזרמים פילוסופיים ודתיים רבים ממקורות שונים, ומאחד העקרונות הסודיים שלה בהפצת רעיונותיה.
חברי הכת מאמינים באחדות המוחלטת של אלוהים, שאלוהים הוא הבורא והבקר הנצחי של היקום, ושהמוח האנושי אינו מסוגל להבין את גדולתו.
הם גם מאמינים בקוראן האציל, אבל הם מפרשים אותו בצורה אזוטרית משלהם, רחוק מהמשמעויות הברורות בטקסט יש להם גם ספר שנקרא “מסרי חוכמה” שנכתב על ידי חמזה בן עלי בן אחמד שהוא “פירוש הקוראן”, והם מונעים מאף אחד לקרוא אותו, כמו למעט השייח’ים של העדה הדרוזית.
למרות שהאמונה הדרוזית התפתחה במקור מהאיסמעילים, הם אינם מזהים עצמם כמוסלמים, וחלקם טוענים שהם עושים זאת מסיבות פוליטיות גרידא, כסוג של אדיקות, כדי לשמור על דתם וביטחונם, ולהימנע מכל מחלוקת עם מוסלמים.
בין האמונות המייחדות את בני העדה הדרוזית היא אמונתם במעבר נפשות, כלומר החזרת נפש האדם לחיים לאחר שבעליה נפטר, באמצעות העברתה לגופו של יילוד אחר.
העדה הדרוזית היא חברה מגובשת וסגורה, ונדיר למצוא דרוזי נשוי למישהו מחוץ לכת, או להיפך גם לא מותרת בקרבם, ולכן אנשי דת או “עקל” אוסרים פוליגמיה כי לדעתם , הדבר פוגע בעקרון השוויון בין המינים.
חלק מהמקורות אומרים שמקור האמונה הדרוזית הוא מפברואר 1021 לספירה, כאשר הח’ליף הפאטימי אל-חכים בי-עמר אללה יצא לילה אחד ללא שמירה ולא חזר, ולכן האחראים נאלצו להודיע על מותו של אל-חכים בי-עמר אללה וירושה של בנו אל-זהיר כדי לחזק את דת האל, בתור האימאם והשליט שלהם במהלך המדינה הפאטמית.
חמזה בן עלי, שליח אל-חכים ללבנט, סירב להכיר במותו של אל-חכים, סירב להכיר בדמותו של בנו אל-זהיר ואמר כי הח’ליף רק נעלם ויחזור במועד מאוחר יותר למלא את כדור הארץ עם צדק הוא ואלה שאיתו הכריזו על עריקתם מהמדינה הפאטמית, וסימנו את תחילת הולדת המחשבה הדרוזית.
מעלות כת
הדרוזים מתחלקים לשלוש כיתות:
- הראשון הוא מעמד הכוהנים: אלה שלומדים אותו ומשמרים אותו הוא מכונה עקל ומחולק בתורו לשלוש קטגוריות: המפקדים, החכמים או האג’וויד, וראשם נקרא שייח’ של ה-aql.
- השני הוא האג’וויד, שמכיר את תורת הדת ומחויב להן.
- השלישית היא להבין את פשוטי העם, אלה “בורי דת” ואלה השקועים בעניינים עולמיים ולא דתיים.
הדרוזים מבחינים – באופן כללי – בין “האדם הרוחני” ל”האדם הגשמי” הראשון בידו את סודות הכת (מנהיגים, חכמים ועג’וויד), ואילו השני אינו חוקר רוחניות, אלא שקוע בדברי עולם (קוראים להם אנשים בורים).
מקומות הפולחן הדרוזים ידועים כריטריטים, שם הם שומעים את הנאמר להם, ו”בורים” אינם רשאים להשתתף בהם או לשמוע את ספרי הקודש אלא בחג היחיד שלהם, שחפף לעיד אל-אדחה בקרב המוסלמים.
בנוגע לאמת על שם הכת, החוקר והאקדמיה הלבנוני, מוחמד שייע, אמר שהאלמוהדים שילמו מחיר כבד על כינו אותם “דרוזים”. הוא הדגיש שהמציאות והעובדות מוכיחות שהם מוסלמים ומונותאיסטים.
הוא קבע כי הייחודיות של הלבנט נעוצה בהיותו ארץ מיעוטים, “ביניהם כת האלמוחאד, שמאפיין הדומיננטי שלה נותר ערביות מאז הקמתם וקבלתם את האמונה האסלאמית, והם נשלחו לחופי האיסלאם מדינה שתגן עליה מפני הרומאים והביזנטים”.
היסטוריה
דרוזים רבים נמלטו מרדיפתו של הח’ליף הפאטימי השביעי עלי אל-זהיר לפני שנת 1026 לספירה, והתיישבו בהרי לבנון, סוריה ופלסטין, והרדיפה הזו אילצה אותם לבודד את עצמם.
למרות מספרם הקטן, הייתה להם השתתפות פוליטית וצבאית מבחינה היסטורית הם עזרו לאיובים ואחריהם הממלוכים להתנגד להתקדמות הצלבנים בחוף הלבנוני במהלך מסעי הצלב.
בתקופות מסוימות הם נכנסו לסכסוכים, כמו מה שקרה להם עם הנוצרים (מארונים) בלבנון ב-1841 לספירה וב-1860 לספירה, והם השתתפו בהתנגדות לקולוניאליזם הצרפתי.
הדרוזים נהנו מאוטונומיה רבה תחת האימפריה העות’מאנית, ולעתים קרובות הם מרדו בה, ונעזרו בכך בשטח ההררי של האזורים שבהם ישבו.
שורה של אדונים פיאודליים שלטה בחיים הפוליטיים הדרוזים בין המאה ה-16 למאה ה-19 אחד המפורסמים שבהם היה שליט המאה ה-17 פח’ר אל-דין אל-מעאני השני (ממשפחת מען), שהתגבש ברית עם הנוצרים המארונים מהרי לבנון, וקרא תיגר על הסמכות העות’מאנית בברית עם טוסקנה בנוסף למשפחות פיאודליות אחרות, כמו משפחת אל-שהאב, משפחת אסלן ומשפחת ג’ומבלט.
בתחילת הדרך הם שמרו על יחסי שכנות טובים עם המארונים (ביחס לכנסייה המארונית, שהיא קבוצה דתית הנוכחת בלבנט, בעיקר בלבנון, והם הולכים בעקבות הכנסייה המארונית), ואף עזרו להם להשתחרר, אבל במאה התשע-עשרה התגברו המחלוקות בין מנהיגי השבטים בין שתי הכתות, המתחים הגוברים ביניהן הובילו למעשי הטבח של 1860, שבסופו של דבר זירזו את כניסתן של מעצמות אירופה ללבנון.
ישנם חוקרים הסבורים כי מספר בני העדה הדרוזית עולה על מיליון, וכי 80% מהם התיישבו בסוריה בעיר סואידה, ברמת הגולן ובפרברי דמשק, בעיר אזרק שבירדן בדרום לבנון , ובצפון ארץ ישראל ובמרכזה.
חלק מתושביה חיים גם בפלסטין הכבושה ומחזיקים באזרחות ישראלית מספר הדרוזים בגולה בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובמקומות אחרים מוערך בכמאה אלף הם השתתפו במלחמת האזרחים בלבנון ) בתוך הצבא העממי בראשות וליד ג’ומבלט.
כת ופוליטיקה
הסכסוך הלבנוני-סורי גרם למשבר ולחילוקי דעות בתוך העדה הדרוזית, והם ביקשו להפריד בין סוגיית סוריה ללבנון, אך ללא הועיל המצב הלך והתקשה לאחר פרוץ המהפכה הסורית, כשני המנהיגים הפוליטיים מהכת, וואליד ג’ומבלט, שהתייצב נגד משטרו של בשאר אל-אסד, וטלאל ארסלן, ראש המפלגה הדמוקרטית, היו מפולגים הלבנונים שתמכו במשטר, ומצבה של הכת החמיר בעת המלחמה בין המשטר לחמושים האופוזיציה הגיעה למחוז סויידה.
החלוקה התרחשה בין אלה שקראו להכרח בחמשתה כדי להתעמת עם האופוזיציה החמושה ועם המדינה האסלאמית, כראש מפלגת טאוויד הערבית, וויאם ווהאב, לבין אלה שראו בכך רק קלף לגרירת חברי הכת לעימות – שלמרות שתמך בדרך כלל בבשאר אל-אסד, נשאר ניטרלי ולא עסק בלחימה לצדו לטובת משטר שחייב ליפול, וקורא לדאעש ולאופוזיציה הסורית החמושה להבין את מצב הדרוזים ולהשאיר אותם ניטרליים, כמו וואליד ג’ומבלט.
מספר חברי הכת נהרגו על ידי ג’בהת אלנצרה בכפר קלב לוזה שבמחוז אידליב (צפון מערב סוריה), אך מאמצים פוליטיים ניסו להכיל את מה שקרה כדי להרחיק את הדרוזים ממעגל הסכסוך והלחימה כמו וואליד ג’ומבלט קרא להרגיע את השיח ולהימנע ממה שיחשוף את הדרוזים לסכנה, ואמר: “אירוע לב השקדים הוא אינדיבידואלי, ואני אתמודד עם זה בפוליטיקה”.
ג’בהת אלנצרה מצידה הודתה במעורבות חבריה בהריגת כפריים דרוזים בכפר הנ”ל ואמרה כי הפרו את ההנחיות והביאו אותם למשפט.
עם זאת, הריגתם של 26 בני אדם – כולל השיח’ הדרוזי (הידוע בהתנגדותו למשטר בשאר אל-אסד וקבוצות דתיות חמושים כמו ג’בהת אלנצרה ודאעש) – בפיצוץ מכונית תופת ב-4 בספטמבר 2015 ב פרברי סוביידה (דרום סוריה), חשפו – על פי אנליסטים – כי המשטר אל-סורי ביקש בבירור לגרור את הכת לסכסוך ולהילחם באופוזיציה החמושה, במיוחד בחזית אלנצרה.
דף ההיסטוריה של בני מערוף אלמוחדס
למרות שממשלת סוריה מיהרה לגנות את ההפצצות בעיר סואידה, ודיברה על התמודדות עם טרור, התנגדותו של שיח’ אל-באלוס לביצוע שירות צבאי חובה על ידי הדרוזים שהוטל על ידי המשטר על אזרחים סורים מחוץ לאזורים שלהם, ולתת חסות להפגנות והפגנות בסויידה דרישה למים, חשמל ושיפור רמת החיים, העלתה סימני שאלה רבים.
וואליד ג’בלט האשים את משטרו של בשאר אל-אסד ברצח אל-באלוס, מנהיג קבוצת “שייח’ים של כבוד” שפעלה להגנה על האזורים הדרוזים והרחקתם מהסכסוך בסוריה הוא ראה בו “מנהיג התקוממות” שדוחה שירות צבאי בצבא המשטר”.
בעוד השיח’ הדרוזי הבולט בסוריה, יוסף ג’רבו, האשים אותם בתיאורם כ”אויבי המולדת, המדינה והאנושות”, בהתייחסו לחזית אלנצרה ולדאעש, חמושים מ”השייח’ים של כבוד” הקבוצה הגיבה להרג אל-באלוס על ידי השתלטות מוחלטת על ענף הביטחון הצבאי בעיר סואידה.
הם הרגו יותר משישה חיילים, בהם סגן ראש הסניף ומספר חברים, בעוד אחרים הפילו את פסלו של חאפז אל-אסד בכיכר המרכזית של העיר סואידה, ודרשו נקמה ברוצחיו של שייח’ אל-אסד באלוס, שקרא לבני הכת להגן על שטחם, כלומר על גבולות ההר, ולא לחצות אותו.
ב-1 בספטמבר 2023, מחוז סוריה, בעל הרוב הדרוזי, היה עד למאות מפגינים שהתאספו בדרום סוריה, בדרישה מהנשיא בשאר אל-אסד לפרוש מתפקידו לאחר כמעט שבועיים של הפגנות במחאה נגד תנאי החיים הירודים, אך הם הפכו שוב לקריאות שינוי פוליטי.
דרוזים ברחבי העולם
הדרוזים הם קהילה ערבית הם חיו מאות שנים במזרח התיכון, וכתוצאה מהאירועים הפוליטיים שחווה האזור הערבי במהלך השנים, הם חולקו למספר מדינות המופרדות בגבולות גיאוגרפיים, מה שהוביל לפילוג גם של העדה הדרוזית, במיוחד בתחילת המאה העשרים, והם התפשטו בעיקר בין שלוש מדינות עיקריות, דהיינו סוריה, לבנון ופלסטין.
כתוצאה מהעימותים והאירועים הפוליטיים שחוו הדרוזים במהלך עשרות השנים, נדדו חלקם למדינות אחרות מחוץ לאזור הערבי, והם מתגוררים כיום במדינות רבות, ומספרם מוערך בכ-1.5 מיליון דרוזים ברחבי העולם.
העדה הדרוזית בלבנון
העדה הדרוזית בלבנון מרוכזת בעיקר בצד המערבי של הרי לבנון, וכן בחלקה הדרום מזרחי של המדינה, ומספרם שם למעלה מ-300 אלף איש.
הדרוזים תפסו במידה רבה את הכוח הפוליטי בלבנון המודרנית מאז עצמאותה אחת הדמויות הפוליטיות הדרוזיות הבולטים במדינה הוא כמאל ג’ומבלט, המנהיג הדרוזי שבמהלך הקריירה הפוליטית שלו מילא כמה תפקידים, בעיקר שר הפנים.
התנגדותו לנשיא קמיל שאמון, כולל הסתה להתקוממות נגדו ב-1958, זיכתה אותו גם בכבוד של לאומנים ערבים.
לאחר ההתנקשות בכמאל ג’ומבלט ב-1977, בנו וליד קיבל על עצמו את ההנהגה הפוליטית של העדה הדרוזית בלבנון הוא התנגד להתערבות הסורית בלבנון ב-1976 ב-2011 הוא תמך בחיזבאללה הפרו-סורי במשבר הפוליטי הלבנוני, שהוביל להתנקשות בכמאל ג’ומבלט זה גרם לאחרים לומר שהם מעדיפים אחדות ערבית על מגמות פרו-מערביות או פרו-סוריות.
משפחת ג’ומבלט מתחרה עם משפחת ארסלאן על מנהיגות הדרוזים בלבנון, שלעתים קרובות עומדים בסתירה לפוליטיקה הלבנונית, מאג’ד ארסלאן, שכיהן כשר ההגנה תחת קמיל שאמון, יתר על כן, בניגוד לג’ומבלט משפחה, משפחת ארסלאן שמרה על קשרים קרובים עם סוריה.
העדה הדרוזית בסוריה
בסוריה, בשל שטחה הגדול בהשוואה ללבנון, יש את צפיפות האוכלוסין הדרוזית הגדולה ביותר, עם מספר של יותר מ-600 אלף איש, שחלק הארי הגיעו לשם מלבנון במאה השמונה-עשרה והתיישבו בסואידה שבג’בל אל- אזור הדרוזים (הרי הדרוזים).
בשנת 1925 התקומם המנהיג הדרוזי סולטן אל-אטרש נגד ההגמוניה הצרפתית לאחר הצלחת מהפכה זו, הצטרפו למהפכה לאומנים סורים מקרב העדה הדרוזית, שהתפשטה בכל האזור והגיעה לדמשק לפני שדוכאה ב-1927.
הסורים זוכרים את המהפכה הזו כמרד הלאומי הראשון במדינה, ובשל כך נותרו מספר פקידים דרוזים נחשבים לדמויות פוליטיות בעלות חשיבות רבה במדינה במשך עשרות שנים.
מרד דרוזי נוסף הוביל להתקוממות לאומית שהפילה את ממשלתו של הנשיא אדיב שישאקלי בשנת 1954 בנוסף, בנו של סולטן אל-אטרש, מנצור אל-אטרש, הפך לאחד מחברי המייסדים של מפלגת הבעת’ הסורית ולאחר מכן כיהן לזמן קצר כיושב ראש הממשלה של הפרלמנט ב-1965, לפני שנעצר ב-1966.
העדה הדרוזית בארץ ישראל
בחלק מהשטחים הפלסטיניים הכבושים ישנו מספר רב של העדה הדרוזית, המוערך בכ-150,000 איש, אשר נמצאים כולו בצפון ב-1942 כדי להשתלט על קברו של יתרו (שהדרוזים מכנים שואיב) בטבריה, הוא עצר את הדרוזים לצד הכוחות היהודיים במלחמת 1948.
בנוסף, חיילים דרוזים לחמו עם ישראל בכל מלחמות ערב-ישראל והם הקבוצה הערבית היחידה המגויסת לצבא ההגנה הישראלי, והם משתתפים באבטחת גבולות ישראל והחיל המדיני.
ביולי 2018, כאשר חוקקה כנסת ישראל חוק בעל משקל חוקתי המקדש את ישראל כמדינה יהודית, קמו הדרוזים נגדו, בהתחשב בכך שהחוק הפך אותם לאזרחים סוג ב’, וראו בו בגידה במסירותם ובשירותם לישראל.